תקופת הילדות

כך מספר יעקב (יענקל'ה), אחיו:
ההבדל בינינו כ-3 שנים. איני יודע באיזה גיל מתחילה קנאה בין אחים. לא זכור לי בכלל שהייתה כזו בין דוד וביני.
היה הבדל גדול באכילה בין דוד וביני. אני תמיד, בשלב כלשהו, הודעתי לאמי ששבעתי, ואילו דוד דרש תוספת אוכל. אם לא קיבל, מיד פרץ בזעקות. והוא נראה בהתאם - ילד בריא ובנוי כהלכה.
דוד היה ילד חזק במיוחד וגם שובב גדול, שחיפש לעשות תעלולים למיניהם. לדוגמא: מהר מאוד למד לטפס על עצים בכוחות עצמו, ממלא כיסיו בפרי עץ הקיקיון. בערך בגיל 5, היה מטפס על עץ האקליפטוס מול ביתנו. וכשהגיע לצמרת היה מתיישב וכל מי שעבר חטף ממנו לפחות כדור אחד.
בערך בגיל 10 הצליח דוד לאסוף את כל הכסאות שהיו בבית, 8 כסאות בסך-הכל, בהם 2 כבדים במיוחד. הוא ערם אותם אחד על גבי השני, קשרנו אותם ביחד. ביד אחת הוא היה מניף את כולם כשהוא תופס ברגל אחת של הכסא התחתון, עד שהכסא העליון נגע בתקרת הצריף בו גרנו.

ב-1945, אחרי מלחמת העולם ה-2, עזבה המשפחה את שכונת הצריפים בנורדיה ועברה לגור ברחוב בודנהיימר בצפון תל-אביב.

וממשיך יענקל'ה:
דוד הלך לכתה ה' בבית-ספר יסודי הקרוב ביותר, שהיה עדיין רחוק מהבית. בדרכו היה צריך לעבור דרך פרדסים רבים.  בבית הספר המשיך בתעלולים שלו. בדיוק בסוף אותה השנה עזבתי את הבית ויצאתי לקיבוץ. 
כשחזרתי מהקיבוץ לחופשה הראשונה, סיפר לי חברו "לא תאמין, אבל דוד השתנה לחלוטין. נהיה בחור שקט, ומגן על המורים מפני תעלולים של ילדים אחרים". מכיוון שהיה חזק, הייתה לו השפעה מאוד חיובית בכיתה.
באחת החופשות שלי דוד ביקש שאקח אותו למשחק. כסף לכרטיסים לא היה לי, אז היינו "מתפלחים". בכניסה היה מתוח חבל, שמטרתו לעצור את הבאים ולהפנותם לכניסה עם כרטיס. ילדים נהגו לקפוץ מעל החבל, ולרוץ במהירות למגרש. הסתובבתי עם דוד לחפש דרך נוחה יותר. ראינו בסיבוב נערים מנסים לפרוץ דלת נעולה ולא כ"כ מצליחים. אמרתי להם: 'חכו רגע, אחי יפתח לכם את הדלת'. דוד תפס מרחק, רץ אליה במהירות, הרביץ בעיטה והדלת נפרצה. כל הסובבים נכנסו פנימה בשמחה וצהלה.
דוד עמד, נהנה ממעשי גבורתו, אך לא נכנסנו פנימה. באותו רגע הגיע אוטו של המשטרה שהיה בסיבוב, ראה את דוד עומד וצוחק, הכניס אותו לניידת. נשארתי במקום להמתין. כעבור כמה דקות המשטרה חזרה ושחררה אותו. דוד ואני חזרנו אל החבל, ודילגנו מעליו כמו כולם ונכנסנו למגרש.

דוד היה חבר בנוער העובד. הוא אהב מאוד לטייל, ובמיוחד אהב את חופשות הקיץ בהן היו עובדים בקיבוצים ומטיילים. על-אף אהבתו להתיישבות העובדת, היה "ילד טוב" ולא העז לעבור לאחד הקיבוצים בתקופת התיכון. זאת, מכיוון שאמו רוזה דאגה שלא יעזוב את הבית כמו אחיו, יעקב.
את לימודיו העל-יסודיים למד דוד בתיכון מקס-פיין, שם למד את מסגרות ורתכות. דוד היה תלמיד טוב, וכשאחיו הגדול יעקב חזר ממלחמת השחרור, בגיל 19, היה דוד מלמד אותו מתמטיקה השכם בבוקר ומסייע לו להשלים את חומר הלימודים. בזכותו, בין היתר, קיבל יעקב ציון 10 במתמטיקה.

לקראת הגיוס לצבא, במהלך המיונים, התגלה כי יש לדוד "לב מוגדל" ולא הסכימו לקבלו לצבא. זו הייתה מכה קשה עבורו ועבור המשפחה. בדיעבד, מספרים בני המשפחה, אם היה מתגייס היה בקלות מגיע לעמדת קצונה גבוהה והיה מצטיין בכל תפקיד, כי היה בעל יכולות גבוהות, חזק ומוצלח יותר מכולם.
מכיוון שהיה חשוב לדוד לקחת חלק בעשייה הביטחונית למען המדינה שבדרך, הוא הלך לעבוד בתעשייה הצבאית, שעבורו הייתה במקום צבא.
מכיוון שדוד היה נער שמן באותם הימים, עזב את התעשייה הצבאית לאחר כשנה, בגיל 19, כדי לעשות דיאטה. הוא הלך ללמוד בקורס פקידים ראשיים של לשכת העבודה. את הקורס הוא סיים בהצטיינות ומצא עבודה ב"ברית העברית העולמית", חברה שהפיצה כתבים בעברית לכל העולם.